...אני יושב על האסלה בשירותים ציבוריים, כלום לא מגעיל אותי, לא הריח, רעש, דפיקות על הדלת – "נו... תפתח את הדלת מיד...!" – צעקה הנשמעת כל-כך לא אמיתית ויד עם זאת רחוקה...
זה הסוף, עיסה של מחשבות, חיי רצות מול העיניים, אני מרגיש שקשה לי להחזיק את העניים פקוחות – והם נסגרות. ריח של בושם זול. רעש של מזרק שנפל – אבל כל זה לא קורה באמת, זה לא יכול להיות אמיתי – נעים לי, אני שומע קול נעים שמתקרב אליי, אבא? כל מילה שהוא אומר מביא לי הרגשה של גלי חום נעימים בכל הגוף... אבל לא, זהו קול של מישהו אהוב מאד, אפילו יותר מאבא, אלוהים? – זה אתה!?
אבל מוקדם מדי בשביל פגישה! אני לא הספקתי לעדכן אפילו את אימא... להגיד לה שזהו, שאני הולך לתמיד... אבל אין דרך חזרה, כל חיי עוברות כמו סרט שהריצו מהסוף להתחלה. – הינה, פה הייתי משנה את זה (כמו יוצר של סרט אני יכול להריץ את חיי)... ופה, איזה דפוק הייתי! – אני שואל את הקול – אני יכול לשנות, זה טעות של ילדות! הרי עוד לא סיימנו את עריכת הסרט...? – שוב ושוב השאלה הזאת לא נותנת לי להירגע, אני מנסה להתמסר לחום ו"לקול" אבל לא מצליח, מרחוק אני שומע רעש, אנשים מדברים... עליי?
מהירות הסרט עולה ואני כבר לא יכול לראות מה קורא, לא, לא... אני רוצה שוב ל 'שם', לרוגע ולשלווה...! 'בום', 'בום'.... אני חש משהו חד ביד, מין דקירה. הסרט עוצר והמסך משחיר ונעלם.
- 2 מיליגרם של "נלקסון" דחוף והסיעו את "הזבל הביולוגי" הזה לבית החולים. – את המשפט הזה השמיע קול של אישה.(המשפט - "זבל ביולוגי" הדהד בראשי ללא הרף).
- עכשיו הבן זונה יבין איך משלמים על טעויות... – צחקקו אנשים מסביבי.
עיניי נפקחות, כאב עז וחד חודר לכל תא חי בגופי, אאאא.... ידיי קשורות. "נלקסון" -מילה מוכרת – והמוח שלי מתחיל לגלגל משפטים עם המילה המוזרה. 'בוווום'.... רעש באוזני, כל השרירים מתכווצים – והמילים הבודדות מתגבשות למשפט " נלקסון - תרופה, מנטרל חומרים נרקוטיים".
עכשיו כשידיי קשורות עם אזיקונים אני מרגיש את הדרמה - "הרגע הדרמטי", תחושת הזמן חזרה – מנת יתר חביבי,מנת יתר... חבל שלא נתנו לי "ללכת"? אולי זה היה הצ'אנס שלי – לשכוח מהכול ולתמיד? – אולי... ורק אחרי כמה דקות הבנתי, אלוהים נותן לי צ'אנס, וכנראה הוא האחרון... אבל למה?
אמא קולה הנעים והיקר לי מכול נשמע הרחק במזדרון... –מצאנו אותו בבית שימוש ציבורי, איך אפשר להזניח ככה ילד?!
-תסתמי את הפה ותסבירי לי איפה הוא נמצא! –עכשיו אני בטוח שזאת היא, אימא שלי... והתשובה לשאלה התלבשה בעצמה: אני חייב לחיות בשביל אימא. חשתי שאני הולך למות... הקריז הגיע לשיאו - אבל כשראיתי את אימא, חשתי הקלה. עוד יום עבר...
